שיטת רב האי גאון ובה"ג בברכת אורז

א) איתא בגמ' (לז.) "והתניא הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחילה וסוף כמעשה קדירה וכו', כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה וכו', ואילו הכא בתחילה מברך עליו שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות וכו'." [ולכאורה צ"ע מאי דקאמר "כמעשה קדירה דמברכין עליו תחילה וסוף", הרי גם דברים שאינם מעשה קדירה מברכין עליהן תחילה וסוף, ואמאי קתני דמברך עליו תחילה וסוף כמעשה קדירה. שוב ראיתי בס' שלמי ניסן (הע' מג) שכך הק' הפנ"י, והביא בס' שלמ"נ בשם תלמיד הנחלת דוד די"ל דאתיא כמ"ד לקמן (מד:) דעל שאר מילי בנ"ר הוי רשות או אין מברכין כלל.]

שוב איתא "הכוסס את האורז מברך עליו בפה"א, טחנו אפאו ובשלו וכו' מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה א' מעין ג'." ולקמן (לז:) מסקינן "תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום."

ועי' ברא"ש (סי' ח) שהביא בשם בה"ג דעל אורז לא מברכינן במ"מ אלא שהכל משום דלא קיי"ל כר' יוחנן בן נורי, וכתב עליו הרא"ש דלאו מילתא היא דריב"נ ס"ל שאם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה, אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה.

עוד תמה הרשב"א (ד"ה תיובתא) על מש"כ רב האי גאון בשם בה"ג דאע"ג דאיתותב רב ושמואל קיי"ל כותייהו מהא דרב כהנא ורב יוסף ודריהטא דמחוזא. פירוש דהואיל וקיי"ל כרב ושמואל דכל שיש בו מה' המינין מברכין עליו במ"מ, ה"ה קיי"ל כותייהו לגבי אורז שמברכין עליו רק שהכל. וצ"ע דהא לא שייכי אהדדי.

וראיתי בס' שלמ"נ (סי' כז) שביאר עפ"י מה שיש להסתפק בעיקר תקנת חכמים לברך במ"מ על ה' מיני דגן – האם תיקנו חכמים לברך במ"מ על כל דבר המיזן (דהיינו דזיין טובא, דאע"ג דכל מילי זיין חוץ ממים ומלח, מ"מ לא חשיבי כמזון הואיל ולא זייני טובא), וה' מיני דגן הם רק דוגמאות של סוג מאכל זה המיזן טובא; או דילמא תיקנו חכמים במ"מ על ה' מיני דגן מפני שהם מינים חשובים, דחטה ושעורה הם מז' המינים, והואיל ושאר ג' מיני דגן באים לידי חימוץ, ודמה"ט הם כחטה ושעורה לענין מצה (כמבואר בפסחים לה.) וכן לענין חלה, ממילא הרי הם בכלל חטה ושעורה וחשובים הם גם לענין ברכת במ"מ.

ונפק"מ בתרתי. א', לענין אורז. דאם מברכין על האורז במ"מ לכאורה מוכח שלא תיקנו חכמים במ"מ מחמת חשיבות מיני דגן, דהא לא קיי"ל כר"י בן נורי דאורז מין דגן הוא. אלא ע"כ צ"ל שתיקנו חכמים במ"מ על ה' המינים מפני שהם מזינים, וזה שייך גם באורז.

ועיי"ש ברא"ש שכתב בשם הרי"ף דרק הכוסס את האורז מברך בפה"א, אבל על דוחן אינו מברך אלא שהכל, ואף על פת דוחן אינו מברך אלא שהכל, מדלא תני הכוסס את הדוחן מברך בפה"א. [וכ"כ התוס' (ד"ה תיובתא) דאולי אדוחן לא הוי תיובתא, ולעולם לא מברכינן עליה במ"מ.] אבל הרא"ש דחה דזה אינו אלא לאפוקי מריב"נ, ועוד דבברייתא דלעיל איתא בהדיא שעל פת דוחן מברך במ"מ כמעשה קדירה. והוסיף שם "והכי מסתבר דדוחן מיזן זיין וסועד את הלב כמו אורז הלכך מברכין עליו במ"מ." הרי להדיא דס"ל להרא"ש דה"ט דמברכין במ"מ על האורז משום דמיזן.

והסכים לזה רבינו יונה (כו. בדפי הרי"ף ד"ה וגאון, הנה) בשם גאון דאף על פת דוחן מברכין במ"מ דכיון דלא קיי"ל כריב"נ, ואפ"ה מברכין על האורז במ"מ ע"כ היינו "מפני שהוא מזון" וא"כ ה"ה נמי פת דוחן יש לברך עליו במ"מ, והוסיף עוד דה"ה נמי "כל דבר שהוא מזון ודרך לאכלו למזון" כמו הפניצ"ו מברכין עליו במ"מ. הרי להדיא דס"ל לכל הני ראשונים דאם מברכין על האורז במ"מ, ע"כ היינו משום דהוא מיזן, דהא לית ליה חשיבות מין דגן דלא קיי"ל כריב"נ. וזהו גופא מש"כ הרא"ש לדחות דעת רב האי גאון שמברכין על האורז שהכל, דאע"ג דלא קיי"ל כריב"נ, מ"מ הואיל וחשיב כמזון יש לברך עליו במ"מ.

ב', ועוד נפק"מ לענין ה' מיני דגן בתערובת. דאם נאמר שתיקנו חכמים במ"מ מחמת חשיבות המין, אז שפיר י"ל דה"ה נמי כשבא בתערובת, דכל התערובת יש לה שם דגן וחשיבות מין דגן עפ"י דין. אבל אם נאמר שתיקנו חכמים במ"מ על ה' המינים מפני שהם מזינים במציאות, לכאורה לא שייך לומר הכי כשנתערב בתערובת ואין רוב דגן בתערובת, דשאר התערובת אינו מזין כמו ה' מיני דגן, וזה דבר התלוי במציאות. ורק אם רובו ככולו יש מקום לומר דחשיב התערובת כמזין משא"כ אם אין רוב דגן בתערובת.


ב) ומעתה יש לבאר דעת רב האי גאון ובה"ג, דס"ל דהואיל וקיי"ל כרב ושמואל דכל שיש בו מה' המינים מברכין עליו במ"מ ע"כ קיי"ל דתיקנו חכמים ברכת במ"מ מחמת חשיבות דה' מיני דגן, ולא מפני שהם מזינים במציאות. וממילא מסברא יש לפסוק כמותן אף באורז, דהיינו שמברכין עליו שהכל, דהואיל ולא קיי"ל כריב"נ, הרי אין לאורז חשיבות מין דגן, וא"כ אין לברך עליו אלא שהכל.

ובדעת הרא"ש ורוב ראשונים החולקים י"ל דס"ל דקיי"ל שתיקנו חכמים ברכת במ"מ על ה' מיני דגן מב' טעמים – חדא, מפני חשיבות המין; ועוד, מפני שהם מזינים. וממילא בה' מיני דגן, שיש להם חשיבות, אף בתערובת מברכין במ"מ. ובאורז בעין מברכין במ"מ מפני שהוא מזין, אך כשנתערב וליכא אלא מיעוט אורז בתערובת אין מברכין עליו במ"מ הואיל ואין לאורז חשיבות המין, ובמציאות אין שאר התערובת מזין.

והכי מוכח גם מלשון הגמ', דאמרינן וצריכא (לב' מימרות דרב ושמואל), דאי אשמעינן כל שהוא, הו"א משום דאיתיה בעיניה, אבל ע"י תערובת לא קמ"ל כל שיש בו. ואי אשמעינן כל שיש בו הו"א כל שיש בו מה' המינים לאפוקי אורז ודוחן משום דע"י תערובת, אבל איתיה בעיניה נימא אפי' אורז ודוחן נמי מברכין עליו במ"מ קמ"ל כל שהוא וכו'. ולכאורה צ"ע, דאיזה סברא יש לחלק בין אורז ודוחן ע"י תערובת לאורז ודוחן בעין, דאם איתא דאורז ודוחן הוא מין דגן כריב"נ, מסתבר שיברך במ"מ עליו אף בתערובת, ואם לא אמאי ס"ד שיברך עליו במ"מ כשהוא בעין.

ותי' הפנ"י (ד"ה בגמ') דכוונת הגמ' היא דמהא דמברכין במ"מ על ה' מיני דגן אפי' בתערובת הרי מוכח שתיקנו חכמים במ"מ מפני חשיבות מין דגן. ומה"ט הו"א דאורז ודוחן ע"י תערובת לא, דהואיל ולא קיי"ל כריב"נ ממילא אין לאורז חשיבות מין דגן, ואע"ג דזייני טובא מ"מ לא שייכא הך טעמא בתערובת. אבל אי איתיה בעיניה ס"ד אמינא דמברכין עליו במ"מ משום דזייני טובא, קמ"ל כל שהוא וכו', דלא תליא מידי בזייני אלא בחשיבות לחוד.

הרי להדיא שהיה מקום לומר שתיקנו חכמים במ"מ מחמת ב' הטעמים, וזה גופא קמ"ל רב ושמואל דרק מחמת חשיבות המין קבעו ברכת במ"מ לה' מיני דגן ולא משום דזייני טובא. אך לדעת הרא"ש ורוב ראשונים שפיר י"ל דלא קיי"ל הכי, אלא אף למסקנא תיקנו חכמים ברכת במ"מ מחמת ב' הטעמים, ומש"ה מברכין על אורז בעין במ"מ.

אלא דא"כ הדרה קושיא לדוכתה על רב האי גאון ובה"ג, דמה ענין ב' דיני רב ושמואל זל"ז, הרי שפיר אפשר לחלק ביניהם ולומר דאע"ג דקיי"ל דכל שיש בו מה' מיני דגן מברכין עליו במ"מ משום חשיבות המין, מ"מ ה"ה נמי מברכין על אורז בעין במ"מ משום דזיין טובא. וצ"ל שהם הבינו דרב ושמואל הוסיפו מימרא הב' ד"כל שהוא" כדי שלא נטעה לומר שתיקנו חכמים במ"מ מחמת ב' טעמים אלא מחמת טעם א' בלבד. ורב האי גאון ובה"ג נקטו כך מסברא. והיינו מה שכתבו דהואיל וקיי"ל כרב ושמואל ב"כל שיש בו", א"כ הרי מוכח שלא תיקנו חכמים במ"מ אלא על חשיבות מין דגן, ומה"ט גופא מסתבר שלא תיקנו במ"מ על אורז אפי' בעין. אך הרא"ש ושאר הראשונים לא נקטו מסברא שלא תיקנו חכמים במ"מ אלא מטעם א', ולכן אף למסקנא העלו שיש לברך על אורז בעין במ"מ.